הוא חזק, בעל זנב מסולסל ואוזניים שפונות קדימה. מקדש נבנה להנצחתו והוכתר כנכס לאומי של יפן. אבל כולנו מכירים אותו כהאצ׳יקו, אותו כלב נאמן שליווה את בעליו אל ומתחנת הרכבת יום יום, וגם לאחר שבעליו מת באופן מפתיע מדום לב, המשיך להמתין לו שם במשך 10 שנים! הכירו את האקיטה.
כפי ששמו מרמז, מקור הגזע בהרים שבמחוז אקיטה באי הונשו בצפון יפן. הוא מתועד לראשונה במאה ה-17 ככלב שממלא מספר תפקידים, בעיקר בשירות בתי המלוכה, כמו ציד של חזירים ודובים, שמירה, הגנה ועבודה. יחד עם זאת, מאחר והוא הגדול מהגזעים היפניים, ניתן למצוא תאורים די מדוייקים במראה ובהתנהגות של האקיטה בממצאים אריכאולוגיים מהמאה ה-7. האקיטה היפני, מכונה אקיטה אינו (Akita Inu), הונדס והושבח במשך שנים ע״י מגדלים יפנים כדי לבודד את אותן תכונות רצויות, עד שהגיעו לגזע הייחודי שהפך לנכס לאומי של יפן. במאה ה-19, כדי להנדס גזע יותר גדול, כוחני ומתאים לקרבות, מגדלים הרביעו אותו עם משפחת המסטיף והטוסה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כאשר תחת משטר צבאי ומצב כלכלי קשה, עקב התפשטות המלחמה, עלה הביקוש לפרוות כלבים. מאחר ואקיטה היה הגדול שבגזעים ביפן, הגזע דולל בצורה אגרסיבית. בנסיון נואש למנוע הכחדתו של הגזע, החלו מגדלים להרביע את האקיטה גם עם רועה גרמני אשר היה מוגן מאחר וייעודו היה לשירות כוחות הבטחון. לאחר המלחמה, כאשר אוכלוסיית האקיטה כמעט ונכחדה, ממשלת יפן החלה לתמרץ ולתגמל מגדלים שעסקו בשחזור הרבעת אותו גזע אהוב. במקביל, אותם גזעי האקיטה המעורבים עם המסטיף, טוסה ורועה גרמני, נדדו לארה״ב ומוכרים כיום כאקיטה אמריקאי.
האקיטה היפני, בעל מראה שועלי מרשים, ראש עגול הוא בעל פרווה עם שכבה כפולה, אך מ-3 סוגי שיער אשר הופכים אותה לצפופה במיוחד ודורשים תחזוקה לא מעטה. כמו כל גזע עם פרווה כפולה, הוא מנשיר בכבדות. הוא אינטילגנט ורגוע, אך בשל אינסטינקט הצייד שלו, חשדן כלפי זרים ויכול לפתח תוקפנות כלפי כלבים אחרים. הוא עצמאי ואסרטיבי, לכן דורש אילוף קפדני שמגדיר לו מי המנהיג. יחד עם זאת, הוא לא מקבל טוב שיטות אילוף נוקשות ולכן ההמלצה היא למנף את יצר המשחק שלו למשחקי אילוף. הוא לא נבחן כך שמתאים לדירות, מגונן ואוהב להיות בחברת בעליו.
ואיך אפשר לסיים בלי אגדה מרגשת שמדגישה את הנאמנות ללא גבולות של האקיטה. עוד לפני הסיפור המפורסם של האצ׳יקו, הנאמנות של הגזע מתוארת בסיפורו של שירו, כלבו של צייד שבאחד הימים נתפס ע״י חיילים ללא רשיון צייד. בעליו שלח את שירו חזרה להביא את רשיונו מביתו המרוחק. שירו רץ חזרה הביתה במשך ימים אך עד שהספיק לשוב עם הרשיון זה כבר היה מאוחר מדי ובעליו הוצא להורג. האגדה מספרת, שמאותו רגע, יללות הכאב של שירו נשמעו בכל אזור העיר והטירה של חיילי המשמר. זמן קצר לאחר מכן, אסון טבע פקד את האזור וגרם להרס של הבית המלוכה המקומי והרג של המעורבים בהוצאה להורג של בעליו של שירו. את האסון קישרו ליללותיו של שירו וגירשו אותו ואת אשת הצייד שנדדו לעיר סמוכה למחוז אקיטה. בחלוף הזמן, שירו נעלם והשלד שלו נמצא בראש גבעה סמוכה. מאותו רגע, בכל פעם שסמוראים ניסו לעבור שם, הסוסים עליהם רכבו יצאו משליטה. הפרשנות של המקומיים לכך היתה נשמתו של שירו שעדיין שומרת טינה, ולכן החליטו להקים מקדש להערכת הנאמנות שלו לבעליו. מקדש זה קיים עד היום והפך לאתר תיירות בו מוצג גם אותו רשיון צייד של בעליו.
Comments